Perishah Choshen Mishpat 267 – פרישה חושן משפט רסז‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

כיצד מכריז, וכיצד מטפל בה בעודה בידו, ובו כ״ז סעיפים(א) חַיָּב לְטַּפֵּל בָּאֲבֵידָה עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר, כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָה, וְאָבְדָה מִשָּׁם, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ. הֶחֱזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּשַׁחֲרִית לַמָּקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים שָׁם בְּשַׁחֲרִית, אֵינוֹ חַיָּב לְטַּפֵּל בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַבְּעָלִים רוֹאִים אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל בְּבַעֲלֵי חַיִּים, לְעוֹלָם חַיָּב לִטַּפֵּל בָּהּ, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. רָאָה בְּהֵמָה שֶׁבָּרְחָה מִן הַדִּיר, וְהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ, הֲרֵי זֶה קִיֵּם הַמִּצְוָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. (ב) הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דברים כב, א) הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים מַשְׁמָע. (ג) הַמּוֹצֵא אֲבֵידָה {וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת בְּעָלֶיהָ (טוּר)} מַכְרִיז עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ אֲנָסִים שֶׁאוֹמְרִים: אֲבֵדָה הַנִּמְצֵאת שֶׁל מֶלֶךְ הִיא, מוֹדִיעַ לִשְׁכֵנָיו וּמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ. (ד) כֵּיצַד מַכְרִיז, אִם מָצָא מָעוֹת מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ מַטְבֵּעַ, וְכֵן מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּסוּת אוֹ בְהֵמָה אוֹ שְׁטָרוֹת, יָבֹא וְיִתֵּן סִימָנֶיהָ וְיִטֹּל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ {לְרַמַּאי} מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵידָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִירָהּ עַד שֶׁיִּתֵּן סִימָנִים מֻבְהָקִים. (ה) בָּא בַּעַל הָאֲבֵדָה וְנָתַן סִימָנִים שֶׁאֵינָם מֻבְהָקִים, אֵין מַחֲזִירִין. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנִים מֻבְהָקִים אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. (ו) בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה וּבָא וְנָתַן סִימָנִים מַחֲזִירִים אוֹתָהּ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק רַמַּאי. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים, הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי, וְטֹל. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְסִימָן מֻבְהָק מַחֲזִירִין אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְעֵדִים שֶׁאֵינוֹ רַמַּאי (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} (ז) הַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה, סִימָנִים מֻבְהָקִים הֵם. (ח) בָּאוּ שְׁנַיִם, זֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה וְזֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַן הָאַחֵר, לֹא יִתֵּן לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה, אֶלָּא תְּהֵא מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ, אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. {הַגָּה: אוֹ שֶׁיָּבִיא הָאֶחָד עֵדִים (טוּר). הֵבִיא זֶה עֵדִים, וְזֶה עֵדִים וְסִימָנִים, סִימָנִים בִּמְקוֹם עֵדִים לָאו כְּלוּם הוּא, וִיהֵא מֻנָּח (רֵישׁ הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְב״מ).} (ט) נָתַן הָאֶחָד סִימָנִים וְהַשֵּׁנִי הֵבִיא עֵדִים, יִתֵּן לְבַעַל הָעֵדִים. אֲפִלּוּ אֵין מְעִידִים שֶׁנָּפְלָה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מְעִידִים שֶׁמַּכִּירִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. (י) זֶה נָתַן סִימָנִים, וְזֶה נָתַן סִימָנִים וְעֵד אֶחָד, הָעֵד אֶחָד כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְיַנִּיחַ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה שֶׁכְּנֶגֶד הָעֵד צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁזֶּה שֶׁלּוֹ הוּא, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׁבַע נוֹתְנִין לְבַעַל הָעֵד (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} (יא) מָצָא שִׂמְלָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, זֶה הֵבִיא עֵדֵי אֲרִיגָה שֶׁאֲרָגוּהָ לוֹ וְזֶה הֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה, יִתֵּן לְמִי שֶׁהֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה. (יב) זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת רָחְבָּהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁנָּתַן מִדַּת אָרְכָּהּ, שֶׁמִּדַּת רָחְבָּהּ אֶפְשָׁר לְשַׁעֲרוֹ כְּשֶׁהָיָה בְּעָלֶיהָ מִתְכַּסֶה בָּהּ. (יג) זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְזֶה נָתַן מִשְׁקָלָהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁכִּוֵּן מִשְׁקָלָהּ. (יד) זֶה אוֹמֵר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ, וְזֶה אוֹמֵר: אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה בָּאֹרֶךְ וְכַמָּה בָּרֹחַב, יִנָּתֵן לְמִי שֶׁאָמַר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ. {הַגָּה: אֶחָד אָמַר מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְאֶחָד אָמַר הַמִּשְׁקָל, יִנָּתֵן לְבַעַל הַמִּשְׁקָל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁקֹל טַלִּית לְפִיכָךְ הָוֵי סִימָן מוּבְהָק (טוּר).} (טו) הִכְרִיז וְלֹא בָּאוּ הַבְּעָלִים, תְּהֵא הַמְּצִיאָה מֻנַּחַת אֶצְלוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. (טז) כָּל זְמַן שֶׁהָאֲבֵדָה אֶצְלוֹ, אִם נִגְנְבָה אוֹ אָבְדָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָה כְּדִין שׁוֹמֵר שָׂכָר. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשׁוֹמֵר אֲבֵדָה אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע״ב סָעִיף ב׳ כֵּיצַד נָקְטִינָן לְעִנְיַן מַשְׁכּוֹן, וְהוּא הַדִּין כָּאן.} (יז) כָּל זְמַן שֶׁהִיא אֶצְלוֹ, חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ שֶׁלֹּא תִפָּסֵד; וּלְהַשְׁבִּיחָהּ, כְּגוֹן לִגְזֹז הַצֹּאן. וַאֲפִלּוּ גִזַּת זְנַב הַשּׁוֹר, שֶׁהוּא דָבָר מוּעָט, חַיָּב לִטַּפֵּל בּוֹ. (יח) וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וּלְבָדְקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִפָּסֵד. כֵּיצַד, מָצָא כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלֹא יְנַעֲרֶנָּה בְּמַקֵּל וְלֹא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם; וְשׁוֹטְחָהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה לְצָרְכָּהּ בִּלְבַד, אֲבָל לֹא לְצָרְכָּהּ וּלְצָרְכּוֹ. נִזְדַּמְּנוּ אוֹרְחִים, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וַאֲפִלּוּ לְצָרְכָּה, שֶׁמָּא תִּגָּנֵב. (יט) מָצָא כְּלֵי עֵץ, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְצָרְכָּן מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ. כְּלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא יָשִׂים הַכְּלִי עַל גַּבֵּי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מָצָא מַגְרֵפוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁגּוֹרְפִין וּמְסִירִין בָּהֶם הַדֶּשֶׁן) וְקַרְדֻּמּוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁמְּבַקְעִים בָּהֶם עֵצִים), מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. מָצָא כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. (כ) מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָּהֶם אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן כָּל ל׳ יוֹם. וּלְעוֹלָם לֹא יִלְמַד בָּהֶם דָּבָר שֶׁלֹּא לָמַד מֵעוֹלָם, וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה, וְלֹא יִקְרָא פָרָשָׁה וִיתַרְגֵּם, וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה דַפִּין, וְלֹא יִהְיוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, אֲבָל קוֹרִין בְּעִנְיָן אֶחָד שְׁנַיִם דַּוְקָא, אֲבָל לֹא שְׁלֹשָׁה. (כא) מָצָא תְּפִלִּין, שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן עָלָיו מִיָּד, אִם יִרְצֶה, שֶׁדָּבָר מָצוּי הוּא לִקְנוֹתָם בְּכָל שָׁעָה. (כב) מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי הוּא צָרִיךְ לְהַאֲכִילוֹ, אִם הָיָה דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר, מְטַפֵּל בָּהֶם י״ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַמְּצִיאָה, וְשׂוֹכְרָן וְלוֹקֵחַ שְׂכָרָן וּמַאֲכִילָן. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר עַל אֲכִילָתָם, הֲרֵי הַיֶּתֶר לַבְּעָלִים. וְכֵן הַתַּרְנְגוֹלֶת, מוֹכֵר בֵּיצֵיהֶן וּמַאֲכִילָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; מִכָּאן וְאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן עָלָיו וַהֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ וְשֶׁל בְּעָלִים בְּשֻׁתָּפוּת, כְּדִין כָּל הַשָּׁם מֵחֲבֵרוֹ. (כג) מָצָא עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁל רְעִי, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג׳ חֳדָשִׁים. וְשֶׁל פַּטָּם, ל׳ יוֹם. (כד) אֲוָזִים וְתַרְנְגוֹלִים זְכָרִים (גְּדוֹלִים), מְטַפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. קְטַנִּים בְּיוֹתֵר, וְכָל דָּבָר שֶׁטִּפּוּלוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג׳ יָמִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ בֵּית דִּין, וְיָכוֹל לְשׁוּמָן וּלְקַחְתָּן בְּאוֹתָן הַדָּמִים (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש).} (כה) מַה יֵּעָשֶׂה בַּדָּמִים, יִנָּתְנוּ לַמּוֹצֵא, וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם נֶאֶנְסוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הֲרֵי הֵם אֶצְלוֹ כִּשְׁאֵלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם, בִּדְמֵי אֲבֵדָה, מִפְּנֵי שֶׁטָּרַח לְהִטַּפֵּל בָּהּ. אֲבָל אִם מָצָא מָעוֹת, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם אָבְדוּ בְּאֹנֶס פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. {הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף ט״ז דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם.} (כו) כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמְּטַפֵּל בָּאֲבֵדָה קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה בְּבֵית דִּין, אִם הֶאֱכִילָן מִשֶּׁלּוֹ, נוֹטֵל מֵהַבְּעָלִים בְּלֹא שְׁבוּעָה, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. (כז) הַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִשָּׁבַע, יַנִּיחַ הַמְּצִיאָה וְיֵלֵךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע. אֲפִלּוּ מָצָא כִּיס, וְטָעַן בַּעַל הַמְּצִיאָה שֶׁשְּׁנֵי כִּיסִים קְשׁוּרִים הָיוּ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְצָא הָאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא הָאַחֵר הַקָּשׁוּר עִמּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁבַע. מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

(א) לגינתו או לחורבתו יצא פ׳ א״מ (דף ל״א) ויליף לה דכתיב השב תשיבם ודרשינן השב אפילו ק׳ פעמים תשיבם אפילו לגינתו או לחורבתו וקאמר שם דהיינו דוקא שתהא משתמר שם וקמ״ל דלא בעינן דעת בעלים כגנב וגזלן וד׳ שומרים שהשיבו דצריכים להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותה דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא האכילה עכ״ל הגמרא עם פירש״י:
כתב הרמב״ם ז״ל החזירה בשחרית למקום כו׳ אינו חייב ליטפל בה כו׳ כצ״ל וכ״ה בהדיא ברמב״ם פי״א דגזילה דין ט״ו וטעם בשחרית משום דאז שכיחי אינשי להיות בביתם וחזי ליה מש״ה מהני החזרה שם אפילו במקום שאינו משתמר משא״כ בצהרים שהוא מצוי בשדה (ולמד זה ימסוגיא דפ׳ הכונס):
אבל בעלי חיים כו׳ כיון דנקטיה ניגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא: (ב) אפילו כמה פעמים כו׳ כבר כתבתי דבגמרא אמרינן שם דמשמעות השב משמע אפילו מאה פעמים ותשיבם דרשינן לענין אחר וכן קאמר שם על מ״ש שלח תשלח הקם תקים עזוב תעזוב ע״ש: (ג) ג׳ רגלים כו׳ משנה וגמרא שם (דף כ״ח) ומשום דמי שנדר להביא קרבן אסור להשהותו יותר מג׳ רגלים ובודאי כשיכריז ג׳ רגלים כבר נשמע לכל ישראל וק״ל:
ואחר הרגל האחרון ז׳ ימים כו׳ שם במשנה ומסיים בה שם כדי שילך כל א׳ לביתו בג׳ ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יבין שאבד יחזור בג׳ ימים ויכריז יום א׳ אני אבדתיה ואלו סימניה ומפרש רבא שם דאף ע״ג דא״א להלך או לחזור בג׳ ימים מירושלים עד קצה א״י לא הטריחוהו רבנן לבעל המציאה שיהיה שוהה יותר מז׳ ימים:
שיהו מכריזין בבתי כנסיות וממילא א״צ להמתין ג׳ רגלים:
ומש״ר והיכא דליכא למיחש כו׳ פשוט הוא ב״י: (ד) וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה כו׳ הנה אכתוב לשון משנה וגמרא דפ׳ א״מ (דף כ״ח ע״ב) ומתוכו נעמוד על ביאור דברי רבינו ז״ל המשנה אמר את האבידה ולא אמר את סימניה ה״ז לא יתן לו והרמאי אע״פ שנתן סימניה ה״ז לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי עכ״ל ושם בגמרא איתמר רב יהודה יאמר אבידה מכריז משום דחיישינן לרמאי (ופירש״י שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו שטליתו נאבד וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצאו מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה) ר״נ אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דא״כ אין לדבר סוף (טעמו דכל מאי דאפשר למקרביה לבעל אבידה לאבידתו מקרבינן ליה לכך מכריז גלימא שאז יתן לבו יותר ויתן סימניה) וחריך עליה דר״נ מדקתני במתניתין ולא אמר סימניה לא יתן לו ואי מכריז גלימא צריכא למימר דאי לא אמר סימניה לא מהדרינן ליה ומשני רב ספרא מאי לא אמר סימניה לא אמר סימנים מובהקין דידה ע״כ ופסקו רי״ף ורא״ש הלכתא כרב נחמן וז״ש רבינו ואינו חושש לרמאי כו׳ כלומר לאפוקי מרב יהודא שחושש לרמאי וק״ל וכן הוא לשון הרמב״ם שם רפי״ג דהלכות אבידה דין ב׳ ז״ל כיצד מכריז אם מצא מטבע יכריז מי שאבד לו מטבע יבוא ויתן סימניה ויטול ואינו חושש מפני שהודיע מן האבידה (פי׳ שיבוא א׳ ברמאות) לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימניה המובהקים עד כאן לשונו. וזה שכתב עד שיתן סימניה המובהקים (דמוכח דסבירא ליה דמחזירין על ידי סימנים) ר״ל דכן היו נוהגין קודם התקנה בדין תורה והיה סגי כשנתן סימן ארוך או גוץ וכן מבואר בלשון הרמב״ם שם אחר זה בדין ד׳ שכתב בראשונה כל מי שאבד כו׳ עד משרבו הרמאין התקינו ב״ד שיהו א״ל הבא עדים שאין אתה רמאי וטול. הסימני׳ המובהקין סומכין עליהן ודנין ע״פ בכל מקום דין תורה והמדה והמשקל ומנין או מקום האבידה סימנים מובהקים הן עכ״ל הרמב״ם הרי דהתחיל בד״ת בדין ב׳ הנ״ל ובדין ד׳ למדנו וכתב דאע״ג דהתקינו באבידה דצריך עדים כו׳ מ״מ אם יביא עדים שאינו רמאי הרי הוא כקודם התקנה ויטלנה בסימן דמשקל ומנין וק״ל וכתבתי זה ליישב בו דברי רבינו שהתחיל וכתב שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק ואח״כ כתב בו פלוגתא ושהרמב״ם ס״ל דאפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים כו׳ ולפי מ״ש לק״מ דהרי גם הרמב״ם כתב בהאי לישנא רק דלהרמב״ם הוא כן לדין תורה דוקא וא״ש ג״כ אליביה וה״ק דהא עכ״פ צריכין סימן מובהק ור״ל מכ״ש לאחר תקנה דאפילו בסימן מובהק לא סגי ולהרא״ש דינא הכי הוא דוקא לאחר התקנה אבל קודם התקנה לסתם אדם לא היה צריך אפילו לסימן מובהק דארכו ורחבו אלא אפילו בסימן כל דהו דחיורא וסומקא ג״כ סגי וכמ״ש בסמוך ודוק:
ומש״ר ותניא כל מי שאבדה לו אבידה כו׳ עד והרמב״ם ז״ל כתב כו׳ טעם פלוגתתן הוא דהרמב״ם מפרש לה דה״ק בראשונה כל אדם שיהיה נותן סימנים מובהקים דידה היה נוטל אותה משרבו הרמאין ונתנו לב על האבידה ועל הסימנים התקינו שאפילו בסימנים מובהקים לא יחזירו להן אא״כ מביא עדים שאינו רמאי ואז מחזירין לו ע״י סימנים מובהקים אבל בסתם סימנים אפילו קודם שנתרבו הרמאין לא היו מחזירין לשום אדם והרא״ש מפרש דה״ק בראשונה היו מחזירין לכל אדם ע״י סתם סימנים משרבו הרמאין התקינו שלא יחזירו לשום אדם בסתם סימנים אא״כ יש לו עדים שאינו רמאי אבל בסימנים מובהקין נותנין לכל אדם אפילו לאחר התקנה ואפילו בלא ראיה וכן מפורש שם בהדיא בדברי הרא״ש שכתב על האי ברייתא ז״ל הבא עדים שלאו רמאי את וטול אבל בסימנים מובהקין יראה שמחזירין לכל אדם ולא איירי אלא בסימנים שהיו מחזירין בהן בראשונה עכ״ל ש״מ דס״ל דבראשונה היו מחזירין אפילו בסימן שאינו מובהק ומפורש שם לפני זה בדברי הרא״ש דסימנין שאינם מובהקין ר״ל חיורא וסומקא וסימנים מובהקין היינו כשמכוין מדת ארכו או רחבו וא״צ שיאמר דוקא סימן מובהק דנקב יש בצד אות פלוני וכיוצא בו וכן מוכח מדבריו שם בשמעתא דלפני זה (דף קנ״ג ע״ד) במ״ש על האיבעיא אי סימנים דאורייתא כו׳ ע״ש והן הן דברי רבינו כמ״ש בסמוך ס״י ועבד״ר: (ו) מדה ומשקל כו׳ ברמב״ם שם כנ״ל: (ז) באו שנים וכו׳ כל זה מפורש שם בגמרא (דף כ״ח ע״א): (ח) נתן הא׳ סימן כו׳ אפילו אינם מעידים שנפלה כו׳ כ״כ הרא״ש שם (דף קל״ג ע״ד) ע״ש: (ט) נתנו שניהם סימנים כו׳ ומיהו א״א כו׳ שם: (י) הביא א׳ עדי אריגה כו׳ מימרא דרבא שם:
דשמא הא׳ מכרה כו׳ אע״פ דבעלמא לא חיישינן למכירה הכא כיון שסימנו של הב׳ מבורר יותר חיישינן למכירה וק״ל: (יא) שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים נראה דר״ל דמסתמא כל בגד או בגדי פשתן כשהם ביד בעליהן מקופל אזי האורך מקופל זה על גב זה וכל מדת הרוחב הוא בידו כשהיא מקופלת או נכפל ובקל יכול לשער הרוחב שהיא לפניו לעינים משא״כ האורך שהיא מקופלת זה ע״ג זה וק״ל ולשון רש״י והרמב״ם והרא״ש אינו כן אלא ז״ל שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעליה מתכסה בה עכ״ל נ״ל דר״ל שדרך טלית וגלימא שהיו מכסין בה רוחב הבגד לקומת האיש וארכו היה מעוטף סביבו כדרך שלובשין טליתות של מצוה שלנו ומש״ה יכול לשער הרוחב לפי קומת האש משא״כ האורך שהוא מעוטף ומכוסה עליו זע״ג זה ואין יכול לשער דבר המכוסה ומעוטף בו: (יד) הכריז או הודיע כו׳ פשוט בפ׳ אלו מציאות: (טו) כתב הרמב״ם שהוא ש״ש שם בפי״ג דגזילה ואבידה כ״כ:
הוא עוסק במצוה ופטור כו׳ היינו כרב יוסף דס״ל הכי בפ׳ א״מ (ריש ד׳ כ״ט) ובפ׳ הכונס (דף נ״ו) ופי׳ דאי מיתרמי ליה בעת שמטפל בה עניים פטור מלמיהב להו פרוטה ובההוא הנאה הוא שומר שכר:
ור״י ז״ל כתב שאינו כו׳ פסק כרבה שחולק שם על רב יוסף וס״ל דלא מסתבר שבשביל הנאת רגע זו יהיה ש״ש על האבידה כל זמן שהאבידה אצלו דא״ל דפטור מלמיהב ריפתא לעני כל זמן שהאבידה אצלו אפילו אינו מתעסק בה דא״כ אדם שלובש ציצית בבגדו יהיה פטור מכל המצות כל הימים כ״כ התוס׳ (דף כ״ט):
ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל כו׳ וב״י כתב דאינו מוכרע דס״ל כן ואדרבה מתשובותיו משמע איפכא ועמ״ש לעיל (ריש וסוף סימן ע״ב) ראיות רבינו וטעמו ועיין מ״ש עוד מזה בסמוך (סעיף כ״ז): (טז) ואפי׳ גיזת זנב השור שם (ד׳ כז) שור דכתב רחמנא גבי אבידה למה לי (פי׳ שהרי כבר כתיב לכל אבידת אחיך) לגיזת זנבו ופי׳ התוס׳ דר״ל אע״פ שאין בה ש״פ בשעת גזיזה צריך לגזזם בעת שראוי לגזוז כדי שיחזור ויגדל ויחזור ויגזוז ולבסוף הוה פרוטה: (יז) מצא כסות מנערה כו׳ משנה שם (דף כ״ט ע״ב) וכל הני דינין הן שם במשנה וגמרא בדף כ״ט ע״ב וריש דף ל׳ ע״ש:
אבל צמר הניעור קשה כו׳ פי׳ רש״י לפי שנמתחת ונקרעת ודינו שיהא מונח אצלו בלי ניעור כלל עד שיודע של מי הוא וכ״כ בש״ע בסי״ט ז״ל מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן לא יגע בהן עד שיבוא אליהו עכ״ל והיינו משום דפסק כהרי״ף דס״ל דכלי פשתן הניעור קשה לו ומיניה דלרש״י בכלי צמר יהיה מונח וק״ל:
לצרכה לבד פרש״י לשלוט בה האויר שלא תאכלנה עש:
אפילו אם גם היא צריכה איבעיא היא שם (דף ל׳) ולא איפשיטא ולחומרא וכתבו התוס׳ שם דדוקא בשיטוח כסות וכל דדמי ליה הוא דאיבעיא ליה משום ע״י צרכו יניחנה שטוחה יותר מכדי צרכה עד שתתקלקל אבל בספר אמרינן דקורא בהן אע״ג דצרכו הוא כמו צרכה ולא גזרו דליכא למיחש למידי כיון שקובע לו זמן אחד לל׳ יום ולא ילמוד בו בתחילה גם לא יקרא וישנה וכלי נחושת דתניא לקמן דמשתמש אפילו בחמין וכלי כסף בצונן אפילו לצרכו מותר כיון שע״י אותו תשמיש אינו יכול לבוא לידי קלקול עכ״ל ואע״ג דשם במשנה קתני כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן ואיכא למימר שדוקא לצרכן לבד התירו ולא לצרכו ולצרכן (ס״ל) [י״ל] דלשון משתמש משמע להו להתוס׳ דעושה בהן לצרכו שימושים והיינו לכל הפחות לצורך שניהן ובזה דברי רבינו מבוארים שלא הזכיר איסור לצרכן ולצרכו כ״א בשיטוח הכסות והא דחששו בשטוחה שמא ישכח ולא סמכו אנתינת שיעור שיטוח ולא חששו כן בקריאה מתוך הספר טעמו כמו שכתבו התוס׳ שאף אם יקרא בו זמן רב לא יבוא לידי קלקול כיון דלא יקרא בו בתחילה ולא יקרא וישנה גם י״ל דלא חששו שיעשה מעשה בידים להוסיף על מה שהתירו משא״כ בשיטוח דלא יעשה מעשה אלא ישכח ויניחנה וההפסד יבוא ממילא וק״ל:
שמא תגנב ואפילו לדעת הרמב״ם דס״ל דנעשה ש״ש עליה וחייב בגניבה ואבידה מ״מ מסתמא ניחא לבעלים טפי בחפצם מבתשלומיו וק״ל: (יח) כלי עצים כו׳ ברייתא שם (דף ל׳):
כדי שלא ירקבו כן הוא גם לשון הגמרא והפוסקים ונ״ל דר״ל דכשמונחים תמיד על מקום אחד ע״ג קרקע מרקיבין מלחות שעל הקרקע:
כלי נחושת כו׳ ז״ל המשנה כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן ובברייתא שם בכלי נחושת משתמש בחמין אבל לא ע״י האור וכלי כסף משתמש בהן בצונן ופרש״י לצרכן מפני שצריך לתתן בקרקע כדאמרינן לקמן שזו שמירתן הילכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו בקרקע עכ״ל מבואר מזה שהעיקר הוא לתקנת הכלי אלא שאגב שהטריחוהו ליקחם לפעמים מתחת הקרקע התירו לו ג״כ שישתמש בהן לצרכו במידי דלא מקלקל להו וכדמפרש ואזיל אלא שיש לדקדק אמ״ש שצריך לתתן ברקע כו׳ הא לא אמרו כן אלא בכסף (וכמו שכתב רבינו לקמן בסימן רצ״א) ולא בנחושת ונראה דגם כוונת רש״י לא הוה בנתינת טעם זה כ״א אכלי כסף ומפני שכסף הוא מתכת זקוק כעין זהב וכלי זהב אמרי שלא יגע בהן מפני שאינו מתפש אפילו בקרקע וכסף אף שאינו זקוק כ״כ מ״מ גם הוא אינו מתעפש מלחות הקרקע כשהם באויר קרקע ע״ג מש״ה צריכין לטעם ששמירתו הוא בקרקע והעפר כל סביבו אבל כלי נחושת שאינו זקוק מתעפש מלחות הקרקע אף כשהן ע״ג כמו כלי עצים הנ״ל וק״ל אבל הרמב״ם שם פי״ג וגם בש״ע לא הזכירו שום טמינה בקרקע משמע דס״ל דגם בכלי כסף שהן ע״ג קרקע משתמש בהן:
בחמין פי׳ וכ״ש בצונן רש״י:
ופרש״י שלא ישהו כו׳ ברש״י בספרים שלנו לא הזכיר לשון שהייה אלא ז״ל לא יתן הכלי ע״ג האור וכן הוא ברש״י הנדפס סביב הרי״ף וכלשון זה מצאתי כתוב בטור של קלף ולפ״ז כוונת פרש״י הוא שלא תטעה לומר שאין איסור כ״א בשימוש בו באור ממש כגון אסכלאות ושפודין או לשאת בו גחלים אבל לתתו אצל האור להחם בו חמין שרי קמ״ל דלא שרי אלא לתת בתוכו חמין שהעבירן מן האור:
מגרפות וקרדומות פרש״י עשויים לגרוף הכירות ולהפריש תאנה המדובקת:
אבל לא בקשה מפני שנפגמים ממנו:
מצא כלי זהב כו׳ דזהב אינו מתעפש בקרקע וזכוכית חיישינן לשבירה רש״י:
ומ״ש לא יגע בהן ר״ל לא ישתמש בהן אלא כשמצאם יטמנם ויהיו מונחין במקומן עד שיוודע של מי הן וכנ״ל:
(יט) וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון ברייתא שם דאיתניא בדין מציאת כלים הנ״ל שכדין באבידה כן הדין בפקדון ולפני זה איתא שם בברייתא אחרת בדין מציאת ספרים שילמוד מתוכן ושכן הדין בפקדון ורבינו נמשך אחר לשון הברייתות מש״ה הפסיק בדין פקדון בין מציאת כלים לספרים וכתב אצל כל אחד בפני עצמו שכן הדין בפקדון וק״ל:
שהלכו בעליו למד״ה עבד״ר: (כ) מצא ספרים כו׳ משנה שם:
ולא יקרא פרשה וישנה ברייתא שם:
אבל ג׳ אפילו כו׳ אע״ג דפשיטא הוא דהא היינו ב׳ בע״א מ״מ איידי שכתב בסברת הרמב״ם אפילו ג׳ כו׳ כתב גם בסברת רש״י לשון זה וגם י״ל דקמ״ל דג׳ בב׳ עניינים לא יקראו אף שהשלישי לא יקרא בתמידות עם אחד מהשנים בע״א אלא מקצת עם זה ומקצת עם זה והו״א דוקא בשנים קורין בתמידות בע״א הוא דאסור קמ״ל:
והרמב״ם ז״ל פי׳ בהיפך כו׳ בפי״ג מהלכות גזילה כ״כ: (כב) מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות כו׳ משנה וגמרא שם (דף כ״ח ע״ב):
ה״ג מטפל בהם י״ב חודש מיום המציאה (ושוכרן) [ומוכרן] ולוקח כו׳ וכ״ה בהדיא בטור של קלף וכן הוא ברמב״ם וסמ״ג ולא כס״א שכתב בהו מיום ששוכרן:
וסייחין חמור קטן נקרא כן כדאמרינן בפרק הספינה אמאי קרי ליה סיח שמהלך אחר סיח נאה:
במקום מרעה פי׳ בארץ מרעם ובזמן הדשא שאין טיפולו מרובה:
שלא במקום מרעה פי׳ וצריך לפטמו על אבוסו בבית ודמיו יקרים א״צ אלא ל׳ יום:
אווזים ותרנגולים פרש״י זכרים:
גדולים ג׳ ימים שאוכלים הרבה ואינם עושין כלל:
מכאן ואילך כו׳ שם ת״ר והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכל עגל לעגלים כו׳ כלומר דבדבר שאינו עושה ואוכל צריך למכרו כדי להשיב מידי לבעלים:
ופרש״י מוכרן בב״ד כו׳ לא כ״כ בפירוש אלא מכלל דבריו נלמד כמ״ש בדרישה וכוונת דבריו שהב״ד ימכרו אותן לאחרים ויתנו הדמים בידו ויהיו מונחים אצלו עד שיבואו הבעלים אבל אינו רשאי לקנות לעצמו:
ומ״ש בשם הרמ״ה שיכול לשומם לעצמו ר״ל יכול ליטלם לעצמו באותה שומא שישומו ב״ד:
שיכול לשומם לעצמו כו׳ כצ״ל וכן הוא בספרים של קלף ול״ד לגבאי צדקה דאמרינן דאין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה:
שיכול לשומם בעצמו כו׳ מה״ט גופא כיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה כלל:
ונוטלן באותן הדמים פי׳ וגם נוטלן לעצמו:
וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל עבד״ר:
והרמב״ם ז״ל כתב שם דמיהם כו׳ שם בפי״ג כ״כ:
והרי הם שלו ושל כו׳ פי׳ כדרך השותפין והוצאות המזונות יקח ממלאכתם ויתר (השבה) [השכר] חולקים:
כדרך כל השם כו׳ פי׳ ושם דמיהם כנזכר כאן בגמרא כאותה שאמרו בפ׳ א״מ השם בהמה לחבירו כו׳ עיין בי״ד (סימן קע״ז): (כג) ותפילין א״צ לשמרן כלומר להשהות בידו וליטפל בהן לשמרם שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות הנ״ל והוא מימרא דשמואל שם (דף כ״ט ע״ב) ומפרש טעמא משום דתפילין שכיחי בבית האומן תמיד ליקח מהן כפי חשק לבו אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר:
אלא מוכרן מיד ה״ה שיכול נמי ליקחם לעצמו ומפני שזה גם בשאר אבידות לדעת הרא״ש ואינך הנ״ל לא דקדק בזה כאן ולא כתב אלא מה שיש בזה מה שאינו בשאר אבידות כצ״ל לדעת ב״י אבל היותר נראה שגם הלקיחה לעצמו נכלל בלשון מכירה ועבד״ר וכן פירות שהתחילו לירקב כו׳ כ״כ הרמב״ם פי״ג דאבידה וכתב המ״מ ויצא לו מדאיפליגו רבנן בפקדון בפרק המפקיד (דף ל״ח) בפירות המרקיבין אם יגע בהן ש״מ דלענין אבידה שאין הבעלים יודעים בהם לכ״ע ימכור: (כד) מה יעשה בדמים ישתמש כו׳ משנה שם (דף כ״ט ע״ב) וכר״ט דאמר הכי:
אפילו אם לא נשתמש כו׳ כיון דאי מזדמן ליה זבינא יש לו רשות להשתמש בהן:
(כה) אבל מצא מעות כו׳ מימרא שם:
(כו) וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים ז״ל הרא״ש פ׳ א״מ אמעשה דאיתמר בגמרא (דף כ״ט) דבי רחבא הוי בידייהו זוזי דיתמי וסברי לאשתמושי בהו ומטעם שעשה טובה עם היתומים שהיו סמוכים אצלו וגם כדי שלא יהיה אחריות המעות על היתומים ולכך רצו לדמותו לדמי אבידה אבל בשאר דמי פקדון פשיטא דאסור כדאיתא פרק המפקיד כו׳ ומש״ה הוצרך גם רבינו לכתוב כאן וכן מי שהפקידו מעות של יתומים כו׳:
(כז) והרמב״ם כתב כו׳ בפי״ג מהלכות גזילה כ״כ:
על דמי אבידה פי׳ על דמים שיש לו בעד האבידה שמכר:
וזהו לשיטתו שכתב שהוא ש״ש כו׳ פי׳ ששם בסוגיא איתא דלמ״ד דשומר אבידה ש״ש הוא ס״ל דעל דמי אבידה הוא שואל וחייב באונסין ולמ״ד ש״א ש״ח הוא ס״ל דעל דמי אבידה הוא ש״ש ע״ש: (כח) כתב הרמב״ם כו׳ שם בפי״ג:
בלא שבועה מטעם שיתבאר בסמוך במוצא מציאה: (כט) המוצא מציאה כו׳ משנה פרק הניזקין (דף נ״א):
ומש״ר ואפי׳ אם טוען ב׳ כיסין כו׳ והן קשורין כך הוא ל׳ הגמרא שם וא״ל למה ליה למנקט ב׳ כיסין קשורין מצאתי שא״א למצוא זה בלא זה הול״ל שזה טוען ראיתי שמצאת ב׳ כיסין שלי דא״כ יצטרך לישבע דאין כאן דין מציאה אלא דינו כשאר טוען ונטען כיון שזה טוען ראיתי וק״ל: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון